החלטה בתיק בש"פ 5689/05

1.        בקשה מטעם המדינה להארכת מעצר רביעית של שני המשיבים, החל מיום 21.6.2005, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות

2.        לפי הנטען בכתב האישום, המשיבים קשרו קשר לרצוח את חנניה אוחנה (להלן: המנוח) בחניון ביתו. במסגרת הקשר גנב המשיב 2, או אדם מטעמו, רכב, והמשיב 1 גנב מתוך רכב בחניונו של המנוח שלט רחוק לפתיחת השער החשמלי שבחניון. בפעם הראשונה בה המתינו המשיבים למנוח ברכב הגנוב על מנת להרגו (ביום 4.3.2003), ויתרו המשיבים על המעשה כיוון שנלווה אליו אדם נוסף; אך למחרת (ביום 5.3.2003) המתינו למנוח פעם נוספת, ואז נלוותה אליו אשתו. המשיבים יצאו מהרכב והמשיב 2 ירה במנוח מטווח קצר מספר פעמים, בפני אשתו, בעוד המשיב 1 מצית את הרכב הגנוב על מנת לטשטש את עקבותיהם של המשיבים. המנוח נפצע אנושות מהיריות ומת לאחר זמן קצר, בעוד שני המשיבים נמלטים מן המקום רכובים על אופנוע.

           ב-29.1.2004 הוגשו לבית המשפט המחוזי כתבי אישום נפרדים כנגד המשיבים, המייחסים לשניהם עבירות של קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) ורצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. המשיב 1 אמור לשמש כעד תביעה במשפטו של המשיב 2 עם סיום משפטו שלו.

ההליכים המשפטיים הקודמים

3.        עם הגשת כתבי האישום הוגשו בקשות למעצר המשיבים עד תום ההליכים. ביום 9.3.2004 נענה בית המשפט המחוזי (השופט כבוב) לבקשה לעניין משיב 1, בהסכמת בא כוחו. ביום 7.9.2004 נענה בית המשפט המחוזי (השופטת אהד) לבקשה לעניין משיב 2, בהסכמת בא כוחו.

           ביום 26.10.2004 קיבלתי את הבקשה הראשונה של המדינה להאריך את מעצרו של משיב 1בתשעים ימים. קבעתי כי להגנה היתה "תרומה" להתמשכות ההליך, בקשר לקביעת המועדים, אך גם אלמלא "תרומה" זאת, ישנה הצדקה, בנסיבות העניין - המעידות על מסוכנותו הרבה של משיב 1 - להארכת מעצרו בתשעים יום:

"הגעתי לכלל מסקנה שיש להיעתר לבקשה. אכן, 'נקודת האיזון' משתנה אחרי תשעה חודשי מעצר. ואולם בענייננו מדובר בחמורה שבעבירות - עבירת רצח אכזרי. הרוצחים פעלו בנחישות. יום לפני הרצח נדחה הביצוע לאחר שהרוצחים ארבו לנרצח, אך הוא הגיע למקום מלווה באחר. למחרת בוצע הרצח. אין בכך ולא כלום שלא המשיב שבפני ביצע את הרצח במו ידיו. המעשה ונסיבותיו מצביעים על מסוכנות רבה. נראה כי להגנה 'תרומה' להתמשכות ההליך. בית המשפט מודע לחובה לסיים את משפטו של המשיב במהירות האפשרית, ולו בשל כך שמשפט אחר תלוי בו. על ההגנה לשתף פעולה עם המועדים שמציע בית המשפט. ישנם שני סניגורים, ו'חלוקת העבודה' הקבועה בין הסניגורים אינה מעניינו של בית המשפט... כדי להסיר ספק: גם אלמלא 'תרומתה' של ההגנה להתמשכות ההליכים סבורה אני שבנסיבות העניין ישנה הצדקה להמשך מעצר" (בש"פ 9474/04 מ"י נ' אלזם (החלטה מיום 26.10.2004).

           ביום 8.11.2004 קיבלתי את הבקשה הראשונה של המדינה להאריך גם את מעצרו של משיב 2  בתשעים ימים. בהחלטתי עמדתי על הבעייתיות הקיימת בהלכת קינזי הידועה (ע"פ 194/75 קינזי נ' מ"י, פ"ד ל (2) 477), המחייבת בענייננו את סיום משפטו של המשיב 1 קודם שיסתיים משפטו של המשיב 2, ואף אינה מאפשרת את שמיעתן של עדויות נוספות במשפטו של המשיב 2, הקשורות לעדותו של המשיב 1. עם זאת קבעתי, כי בשל מסוכנותו הרבה של המשיב 2, המעוגנת הן במעשים המיוחסים לו בכתב אישום נשוא בקשה זו, והן בהרשעות קודמות, יש להאריך את מעצרו בתשעים יום:

"טענותיו של הסניגור טענות כבדות משקל הן. אכן הילכת קינזי מושלת בניהול משפטים, ומקשה, מקשה עד למאד, על סיומם המהיר, וזאת, בנוסף לקשיים אובייקטיביים רבים מולם ניצבת המערכת השיפוטית. עם כל זאת, אין אני רואה מנוס מלהיעתר לבקשת המדינה.כפי שציינתי בענין המשיב 1 נקודת האיזון משתנה אחרי תשעה חודשי מעצר אך בענייננו, כאמור, מדובר בעבירת רצח שבוצעה לכאורה בנחישות רבה. כפי שצוין בענין המשיב 1 ביצוע הרצח נדחה ביום אחד, לאחר שהרוצחים ארבו לנרצח אך הוא הגיע למקום מלווה באחר. המשיב שלפני היה זה שביצע לכאורה את הרצח במו ידיו ובאכזריות רבה. שלא כסניגור, אין אני מקלה ראש גם בהרשעות הקודמות של משיב זה ובהן עבירות סמים, עבירות רכוש, איומים ועוד. המשיב הוא אדם מסוכן ואין לאפשר לו להלך חופשי." (בש"פ 9474/04 מ"י נ' אלזם ואח' (החלטה מיום 8.11.2004).

ביום 23.1.2005 קיבל השופט רובינשטיין, בחלקה, את הבקשה השניה של המדינה להאריך את מעצרו של משיב 1.השופט רובינשטיין סבר - תוך שהוא קובע כי אין דופי חוקתי בהוראת סעיף 62 לחוק המעצרים - כי חלה התקדמות ממשית בתיק. עם זאת הוסיף השופט רובינשטיין, כי ההכרעה במשפט הזוטא תסייע למדינה לשקול את צעדיה הבאים. אי לכך, האריך בית המשפט את מעצרו בשישים יום:

"אינני סבור שהקושי בנושא דנן טמון בשאלה חוקתית... אין איפוא דופי חוקתי בסעיף 62, אך באשר ליישומו, הדיון בפני בית המשפט העליון כמובן מטיל על בית המשפט אחריות מיוחדת... הנושא מעורר איפוא שאלה פרשנית ויישומית, תוך נקודת המוצא המשפטית שבשימוש בסמכות לפי סעיף 62 יש לשחרר את הנאשם לפי מצוות המחוקק, אלא בקיומם של נימוקים כבדי משקל נגד זאת, בתוך השתנות האיזון (ראו מ' שלגי וצ' כהן, סדר הדין הפלילי מה' 2, 180-179). עוצמת שיקולי המעצר הנדרשת להארכה גוברת עם כל הארכה. עם זאת, כשהמדובר למשל בחשש לבטחון הציבור ובמסוכנות "אין בית המשפט חייב לבחון את החשש רק במעגל צר של סכנה לאדם זה או אחר, אלא הוא רשאי לבחון את החשש גם במעגל רחב של סכנה לציבור הרחב" (שם, וראו בש"פ 4077/98 מדינת ישראל נ' צ'ורני, פ"ד נ"ב(3) 241, 246 - השופט זמיר). יש עתה לבחון את הבקשה לגופה, במסגרת האיזונים... אכן נתתי אל לבי את דברי עו"ד שפטל באשר למספר הישיבות המועט שנקבע לשלושת החודשים הבאים, מעבר להחלטה בעניין הזוטא. ואולם, הדבר כרוך ביציאת חלק מן ההרכב לחופשה, דבר שאין לבוא עליו בטרוניה. עד כה התקדם המשפט לשלב של ערב הכרעה בטענת זוטא, שהוא מטבע הדברים שלב מרכזי בתיק שבו כנמסר ישנם הודאה ושחזור מצד משיב 1, ולפיכך - אף אם ישנה עדיין כברת דרך לעבור - חלה התקדמות ממשית בתיק... במכלול האיזונים החלטתי להאריך את מעצרו של המשיב 1 בשישים יום מיום תום מעצרו הנוכחי. מועד זה יאפשר לצדדים לעיין בנושא לאחר ההחלטה במשפט הזוטא, ככל שהמדובר בעוצמת הראיות, והמדינה תחליט אם רצונה לשוב ולבקש הארכה, לפי הנסיבות שישררו. לעת הזאת, איני רואה מקום לשקול חלופה, בגלל המסוכנות הרבה, ואיני סבור כי נקודת האיזון כבר נעה לכיוון זה, אף אם מביאים בחשבון העדר הרשעות קודמות" (בש"פ 627/05 מ"י נ' אלזם ואח' (החלטה מיום 23.1.2005)).

           ביום 23.1.2005 קיבל השופט רובינשטיין, בחלקה, גם את הבקשה השניה של המדינה להאריך את מעצרו של משיב 2. השופט רובינשטיין קבע כי מסוכנותו של המשיב  2 ברורה. עם זאת הוסיף השופט רובינשטיין, כי על התביעה לפעול לקביעת מועדי דיון בהם יישמעו העדים שאינם כרוכים במגבלות הלכת קינזי. אי לכך, האריך בית המשפט את מעצרו בשישים יום:

"המסוכנות בענייננו ברורה ואי אפשר לחלוק עליה; היא באה מכוח חזקה סטטוטורית הבנויה על ניסיון החיים; מי שכנגדו ראיות לכאורה בדבר רצח בכוונה תחילה, ולענייננו תוך תכנון ונחישות, וכשמצטרף לכך רקעו, הוא אדם מסוכן אף במצבו הרפואי. אין בידי המשיב 2 להרים לאמיתו את הנטל של העדר מסוכנות. החשש להימלטות מאימת הדין מצטרף לכך ואינו פשוט כל עיקר, ואסתפק בכך אף אם לא מיצינו את העילות. השאלה האמיתית היחידה שלפנינו עניינה הקצב שבו מתנהל התיק בבית המשפט המחוזי. אין חולק כי בית המשפט עמוס לעייפה. ואולם התוצאה היא כי מטרתו של המחוקק מסוכלת והחריג בסעיף 62 נהפך אם לא לכלל, מכל מקום לא ליוצא מן הכלל... אלא שהיד רועדת לשחרר ממעצר עד תום ההליכים אדם שיש מסוכנות גבוהה לגביו, אלא כמפלט אחרון אם כל עיקר, ולעתים מתקיים "אוי לי מיוצרי, אני לי מיצרי" (בבלי ברכות ס"א ע"ב). בנסיבות, איני רואה מנוס מהארכת המעצר ל-60 יום. במהלך תקופה זו בידי המדינה לשקול לפנות לבית המשפט המחוזי במשאלה להוסיף, בתוך אפשרויות יומנו, מועדי דיון כדי לקדם ולסיים ככל הניתן את שמיעת העדים שאינם כרוכים בהלכת קינזי, ואולי תסייע לכך החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הזוטא בתיקו של משיב 1" (בש"פ 627/05 מ"י נ' אלזם ואח'(החלטה מיום 23.1.2005)).

           ביום 24.3.2005 קיבלה השופטת ארבל - "לא בלב קל" - את הבקשה השלישית של המדינה להאריך את מעצרם של שני המשיבים. השופטת ארבל קבעה, כי אף שאינה משוכנעת כי המשך ניהול ההליכים בעניינם של שני המשיבים, באופן דומה לזה בו נוהלו עד למועד החלטתה, יאפשר את המשך החזקתם של המשיבים במעצר אף לאחר תקופת הארכת המעצר המתבקשת, הרי שאין מנוס מהארכת מעצרם בתשעים יום נוספים.

4.        באשר למשיב 1 קבעה השופטת ארבל כי אף שמשפטו מתנהל שלא בקצב הרצוי, אין מנוס מלהאריך את מעצרו בתשעים יום:

"התנהלות ההליך המשפטי במקרה דנן רחוקה מלהשביע רצון. מהדיון שהתנהל בפניי, נראה שהסיבות להימשכות ההליכים רבות ומגוונות... ניהול ההליך, כמתואר, עשוי להוות שיקול כבד משקל... אולם, מבלי להקל ראש בשיקול זה, יאמר כבר עתה כי אין זה שיקול בלעדי ואין בכוחו להטות בהכרח את הכף לטובת שחרור הנאשם ממעצר... יכול שבית המשפט יורה על המשך מעצרו של נאשם, גם אם מצא שמשפטו מתנהל שלא בקצב הרצוי... במקרה דנן, לאחר ששקלתי את השיקולים השונים... הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מנוס אלא להורות על המשך מעצרו של המשיב 1 למשך תשעים ימים נוספים, וזאת למרות האמור בכל הנוגע לניהול משפטו. התוצאה אליה הגעתי היא הראויה בנקודת הזמן הנוכחית. מבלי לנקוט עמדה אשר לעתיד לבוא, ייתכן ובית משפט זה יתקשה להורות על הארכת מעצרו של המשיב 1 בעתיד, במידה ולא יהיה שינוי מהותי בכל הנוגע לשמיעת עניינו של המשיב בפני בית המשפט. אשר על כן, בתקופת מעצרו הנני מורה לתביעה לעשות כל שבידה ולפנות לבית המשפט לשם קידום ממשי של משפטו של המשיב" ((בש"פ 2510/05 מ"י נ' אלזם ואח' (החלטה מיום 24.3.2005)).

           באשר למשיב 2 קבעה השופטת ארבל כי על אף חסרונותיה של הלכת קינזי, הרי שנוכח מסוכנותו הרבה, אין מנוס מלהאריך את מעצרו בתשעים יום:

"להבדיל מעניינו של המשיב 1, העיכוב במשפטו של המשיב 2, מקורו בהלכת קינזיהידועה... כשלעצמי, אף אני סבורה, כי ייתכן והתועלת המונחת בבסיס הגיונה של הלכת קינזי אינה עולה על החסרונות הטמונים בה... אומנם, המשיב 2, כמו גם שותפו, המשיב 1, מסוכן ומיוחסת לו החמורה שבעבירות הקבועות בחוק העונשין אולם, בכך אין כדי להקהות את הקושי הנובע מהתמשכות משפטו, הנגרם בין היתר בשל יישומה של הלכת קינזי... יחד עם זאת בסיכומם של דברים, ומהטעמים שהובאו גם לגבי משיב 1 איני רואה מנוס מהארכת מעצרו של המשיב 2 נוכח מסוכנותו הרבה... אני מורה להעביר עותק מהחלטתי זו לנשיא בית המשפט המחוזי על מנת שינקוט בצעדים המתאימים שיבטיחו קביעת מועדים נוספים וקרובים, שתכליתם ניהול אינטנסיבי של המשפט. אשר על כן, ולא בלב קל, אני מורה על המשך מעצרם של המשיבים 1, 2 לתשעים ימים נוספים, או עד למתן פסק-דין בעניינם, על פי המוקדם" (בש"פ 2510/05 מ"י נ' אלזם ואח' (טרם פורסם, מיום 24.3.2005)).